Untitled-1

תביעה ייצוגית – Case study

החלטה תקדימית ומעניינת ניתנה לאחרונה על ידי כבוד השופט עאטף עיילבוני, מבית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרת תביעה ייצוגית מנהלית שהוגשה כנגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה עפולה, בה מייצג משרדנו את התובע [תצ (מחוזי נצרת) 69649-01-18 טננבוים נ' הוועדה המקומית לתו"ב עפולה].

בתביעות ייצוגיות מסוג זה, המוגשות נגד רשות מנהלית (שהיא למעשה זרוע מזרועות המדינה ורשויותיה), יצר המחוקק "מסלול עוקף תביעה" מיוחד של "הודעת חדילה", במסגרתו, אם הרשות מודיעה תוך 90 יום מיום הגשת התביעה על הפסקת הגבייה שבגינה הוגשה התביעה, התביעה נדחית לאלתר (תוך שהתובע יכול לבקש מבית המשפט שיפסוק לו גמול בגין התועלת שצמחה מהתביעה). המשמעות היא שתביעות רבות המצביעות על גבייה שלא כדין מצד רשות, מסתיימות בכך שהרשות מודיעה על חדילה ופוטרת את עצמה בכך מהשבת הכספים שכבר נגבו בעבר – לציבור.

כך נהגה אף הוועדה המקומית לתכנון ובנייה עפולה, אשר הגישה הודעת חדילה בה טענה כי מדובר ב"טעות משרדית" שארעה "לעתים", ותוך שהיא מסתירה את היקף הגבייה שנעשה שלא כדין.

התובע, מצדו, לא אמר נואש וביקש מבית המשפט לחייב את הוועדה המקומית להציג את הנתונים המדוייקים של הגביה, כמצופה מרשות ציבורית הגובה כספים מן האזרח ועל מנת שניתן יהיה לאמוד את התועלת הציבורית שהושגה בהגשת התביעה. התובע אף ציין בבקשתו כי אין לו עניין לבקש גמול תובע שלא בזיקה להיקף הגבייה שנעשתה, לכאורה שלא כדין, וכי הוא מוכן לשאת ב"סיכון" שמדובר בסכום נמוך ממנו ייגזר גמול התובע.

ואולם הוועדה מצדה, התנגדה לבקשה, בטענות פורמליות שונות, מסיבותיה שלה.

בסופו של יום קיבל בית המשפט המחוזי בנצרת את בקשת התובע בקובעו, בהחלטה מיום 9.7.2018, כי: 

"משהוגשה הודעת החדילה רק על דעת המשיבה, שהיא רשות ציבורית המחויבת לנהוג בשקיפות תוך מתן הזדמנות נאותה לציבור לפקח על פעילותה, ומשעה שהנתונים בדבר היקף גביית היתר של ריבית הפיגורים על היטלי ההשבחה מצויים בידי המשיבה, אשר לא הצביעה על קושי או הכבדה יתרה ובילתי מידתית בהפקתם מתוך מערכת הגבייה", הרי שראוי להיעתר לבקשה ולחייב את הוועדה המקומית לחשוף את נתוני הגבייה, חרף התנגדותה.

משמעות ההחלטה היא שאף במקרה בו מוגשת הודעת חדילה על ידי הרשות, יש מקום לחייב אותה לגלות בפני בית המשפט (והציבור בכלל) את היקף הגבייה שנעשה על ידה, לכאורה, שלא כדין. המשך יבוא.

האמור במאמר זה וביתר המאמרים באתר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו הלכה למעשה. אין ולא יהיו בין כותב המאמר לבין המשתמש יחסי עו"ד-לקוח

Untitled-1

על 'יצירות יתומות' והדרך האפשרית לעשות בהן שימוש

מהי 'יצירה יתומה'?

'יצירה יתומה' (Orphan Work) היא יצירה אשר בעל זכות היוצרים בה אינו יודע או לא אותר. כך, אדם המעוניין להשתמש ביצירה ולהסדיר את השימוש אל מול בעל הזכויות ניצב מול שוקת שבורה, באשר אין באפשרותו לאתר את בעל הזכויות ולקבל אישור לשימוש ביצירה. 

אז מה בכל זאת ניתן לעשות? 

בעבר שררה עמימות כמעט מוחלטת בעניין. בניסיון לפזר את העמימות תיקנה הכנסת את חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 והוסיפה לו סעיף חדש, סעיף 27א, המבקש להסדיר את אופן השימוש ביצירות היתומות. בסעיף זה נקבע כי שימוש  ביצירה שבעל הזכויות בה אינו ידוע או לא אותר מותר, בתנאים אלו: 

(1)  המשתמש פעל בשקידה סבירה לגילוי או לאיתור בעל הזכויות ביצירה לפני השימוש. 

(2) המשתמש ציין באופן ברור ובאותה דרך שבה הוא עושה שימוש ביצירה כי השימוש נעשה על פי סעיף זה ולציין כי בעל זכות היוצרים רשאי לבקש ממנו כי יחדל מהשימוש. לצורך כך, אף נדרש המשתמש לצרף פרטים ליצירת קשר עמו (כאשר לשר המשפטים ניתנה הזכות לקבוע בתקנות מהם הפרטים שיש לצרף).

(3) המשתמש הפסיק את השימוש או קיבל רישיון לשימוש עתידי לאחר שקיבל הודעה מבעל זכות היוצרים. 

היה והשימוש שעושה המשתמש ביצירה היתומה היא שימוש מסחרי, נדרש המשתמש, בנוסף:

(4)  לפרסם הודעה באינטרנט או בעיתון יומי זמן סביר לפני השימוש. 

(5) אם וכאשר יקבל המשתמש הודעה מבעל זכות היוצרים, ישלם לו המשתמש תמלוג ראוי עבור התקופה שתחילתה במועד תחילת השימוש ביצירה.

באשר למינוח "שקידה סבירה", שקידה שקיומה מצד המשתמש היא תנאי לתחולת ההגנה עליו, גם אם עמד ביתר התנאים הללו, קובע החוק כי היא "תיבחן בין השאר בהתחשב באופי היצירה ובמועד יצירתה" תוך שניתנה הזכות לשר המשפטים לקבוע בתקנות פעולות שייחשבו ל"שקידה סבירה". 

נכון למועד כתיבת מאמר זה (19.2.2023) טרם הותקנו תקנות המגדירות מהי אותה "שקידה סבירה" הנדרשת מהמשתמש. 

כמו כן נקבע בחוק כי אין בהוראות המתייחסות ליצירות יתומות בכדי לגרוע מזכויות האפוטרופוס הכללי, על פי חוק. 

בנסיבות אלו, טוב שמשתמש המעוניין לעשות שימוש ביצירה יתומה ייוועץ באיש מקצוע באשר להיקף הפעולות שעליו לבצע כ"שקידה סבירה", וזאת, כמובן, בנוסף להקפדה על יתר דרישות החוק. בנוסף מומלץ לכל משתמש לתעד כל פעולה אותה הוא מבצע על מנת שיהיה סיפק בידיו להוכיח את שקידתו הסבירה, היה ויידרש לכך בעתיד. 

האמור במאמר זה וביתר המאמרים באתר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו הלכה למעשה. אין ולא יהיו בין כותב המאמר לבין המשתמש יחסי עו"ד-לקוח. 

Untitled-1

מהו סימן מאשר? 

מהו סימן מאשר? 

בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב – 1972 מוגדר 'סימן מאשר' כ:

"סימן המיועד לשמש בידי אדם, שאינו מנהל עסק, לאישור מקורם של טובין פלונים שיש לו ענין בהם, מרכיביהם, דרכי ייצורם, איכותם או תכונה אחרת מתכונותיהם, או לאישור טיבו, איכותו או סוגו של שירות פלוני שיש לו ענין בו". 

כלומר, בקצרה, המדובר בסימן המיועד לשימוש של אדם שאינו מנהל עסק, כשמטרת הסימן היא לסמן תכונות מסוימות או איכות מיוחדת של מוצר או שירות מסוימים.

דוגמאות לסימנים מאשרים שנרשמו בפנקס

כך למשל, נרשמו בעבר בישראל סימנים מאשרים בבעלות גופי כשרות כ- OU או בד"צ העדה החרדית, הסימן made in Israel בבעלות משרד המסחר והתעשיה (כתוארו אז) והסימן המאשר ISO של מכון התקנים.

איך רושמים סימן מאשר?

על פי סעיף 14(א) לפקודת סימני מסחר, רשאי רשם סימני המסחר לרשום סימן מאשר, אם שוכנע הרשם שיש ביכולתו של בעל הסימן לקיים את התכונות שאותו סימן מיועד לסמנן. על מנת לרשום סימן מאשר יש להגיש בקשה לרישום סימני המסחר למחלקת סימני המסחר וככל שנמצא כי הסימן המבוקש והמבקש עומדים בדרישות החוק, ירשם הסימן במרשם סימני המסחר.

רישום סימן מאשר אינו מותנה בקיומו של אופי מבחין

בניגוד לסימן מסחר רגיל אשר רישומו מותנה בכך שיש בסימן בכדי להבחין בין המוצר של מבקש הסימן למוצרים מתחרים, הרי שבהתאם לסעיף 14(ב) לפקודה, ניתן לרשום כסימן מאשר אף סימן שאינו בעל אופי מבחין. הבדל זה נובע מהעובדה כי מטרתו של סימן מאשר, בניגוד לסימן מסחר רגיל, אינה להבדיל בין מוצר או שירות של בעל הסימן לבין מוצריהם של אחרים.  

העברת בעלות בסימן מאשר – בכפוף לאישור הרשם

יחד עם זאת, בניגוד לסימן מסחר רגיל אותו רשאי הבעלים להעביר לגורם אחר ללא צורך באישור הרשם (אם כי בכפוף לרישום העברת הבעלות במרשם סימני המסחר), לא ניתן להעביר את הבעלות בסימן מאשר ללא אישור רשם סימני המסחר. אישור זה נדרש על מנת להבטיח כי הגורם אליו מועבר הסימן ימשיך לעשות בו שימוש כסימן מאשר ולא כסימן מסחר רגיל.

האמור במאמר זה וביתר המאמרים באתר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו הלכה למעשה. אין ולא יהיו בין כותב המאמר לבין המשתמש יחסי עו"ד-לקוח

Untitled-1

רישום סימן מסחר תלת ממדי

כחלק מניסיונם של בעלי מותגים לבדל את מוצריהם ביחס למתחריהם, בוחרים חלקם לשווק את המוצר בעיצוב חזותי ייחודי ה"תופס" את עיני הצרכן ומקל עליו לזהות את מקור המוצר. כך למשל, משקאות כמו קוקה קולה או וויסקי ג'וני ווקר, מזוהים על-ידי רבים בזכות צורת הבקבוק הייחודית שלהם, ביחס למשקאות מתחרים. בדומה לכך, מזוהה שוקולד טובלרון עם האריזה המשולשת. 

ככלל, הדרך הטבעית ליצור הגנה על עיצוב חיצוני תלת-ממדי של מוצר הינה באמצעות רישום עיצוב רשום, בהתאם להוראות חוק העיצובים, התשע"ז-2017, באשר ההגנה כעיצוב רשום היא המיועדת לספק הגנה על צורתו של מוצר. ואולם, העיצוב הרשום נושא בחובו מגבלות שונות ביחס לסימן מסחר, אחת מהן, היא הגבלת תוקפו לתקופה של עד 25 שנים, בעוד סימן מסחר ניתן לחידוש כל 10 שנים, ללא הגבלה (נציין כי החוק מעניק, בנסיבות מסוימות, הגנה לעיצוב לא רשום, לפרק זמן של 3 שנים בלבד). 

מסיבה זו, בין היתר, מעדיפים רבים לעקוף את דרך המלך להגנה על עיצוב ולנסות ולרשום את העיצוב כסימן מסחר רשום

פקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 מגדירה את המונח סימן כ"אותיות, ספרות, מלים, דמויות או אותות אחרים או צירופם של אלה, בשני ממדים או בשלשה", ובכך מאפשרת, עקרונית, רישום סימן מסחר תלת-ממדי.  

ואולם לאור העובדה כי עיצובם החזותי של מוצרים מוכתב לעתים קרובות מאילוצים פונקציונליים ואסתטיים, הרי שמתן זכות שימוש ייחודית לגורם מסוים לשימוש בעיצוב עלול לפגוע אנושות בתחרות החופשית ולמנוע משחקנים בשוק הרלוונטי מלעשות שימוש בעיצובים פונקציונליים שהשימוש בהם הכרחי. 

כך למשל, הענקת סימן מסחר על עיצוב של בקבוק "רגיל" עלולה הייתה למנוע מכל משווקי המשקאות למיניהם את האפשרות למכור את משקאותיהם בבקבוק "רגיל", הציבור היה יוצא נפסד מכך.

בעקבות זאת ולאחר שישב על המדוכה, ניסח בית המשפט העליון תנאים שרק בהתקיימם ניתן יהיה לרשום סימן תלת ממדי, בפסק הדין בעניין אלפא אינטואיט [11487/03 Augost Strock KG נ' אלפא אינטואיט מוצרי מזון בע"מ (23.3.20228)], תנאים עליהם חזר בית המשפט העליון אף בפסק הדין בעניין עין גדי [ע"א 376/06 עין גדי קוסמטיקס נ' רשם הפטנטים (12.5.2008)] .

עקרונות פסיקת בית המשפט העליון מעוגנים כיום בחוזר רשם סימני המסחר 33/2016 בגדרו נקבע כי, ככלל, הדרך הראויה לקבל הגנה על דמות של טובין או אריזותיהם היא באמצעות בקשה לרישום מדגם (המכונה כיום "עיצוב רשום", כאמור).

עוד נקבע כי דמות תלת ממדית של טובין או אריזותיהם אינה כשירה להירשם כסימן מסחר על בסיס היותה בעלת אופי מבחין אינהרנטי.

יחד עם זאת, ניתן יהיה לבחון רישום דמות תלת ממדית כסימן מסחר במקרה בו יוכח, באמצעות חומר ראיות, כי התקיימו שלושת התנאים המצטברים הבאים:

א. הדמות המבוקשת לרישום ממלאת בפועל תפקיד של סימן מסחר.

ב. הדמות המבוקשת לרישום אינה בעלת תפקיד אסתטי או פונקציונאלי ממשי.

ג. כתוצאה מהשימוש, רכשה הדמות אופי מבחין.

הדרישה להתקיימותם של שלושת התנאים עשויה להתרכך, במקום בו הדמות התלת ממדית כוללת רכיבים נוספים המאפשרים לזהות את מקור הטובין, כגון סימן הבית של המבקש. 

בפועל, מתקבלות לעתים אף בקשות לסימן מסחר תלת ממדי העומדות, לדעת בוחני לשכת סימני המסחר בתנאים לרישום סימן מסחר מסוג זה ותוך שהרישום מותנה בנתינת הודעה כי המדובר בסימן מסחר תלת ממדי. 

האמור במאמר זה וביתר המאמרים באתר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו הלכה למעשה. אין ולא יהיו בין כותב המאמר לבין המשתמש יחסי עו"ד-לקוח